רגשות אשם
שלא נגמרים
איך להפסיק להצטער על כל צעד?
אם את מרגישה אשמה, סימן שאיכפת לך. זהו, אמרנו את זה. אשמה היא הדרך של המצפון שלנו להגיד לנו שהערכים שלנו חשובים לנו.
אבל בדרך מהמצפון ועד ליומיום, האשמה הופכת מרגש של "בקרה" למשקולת כבדה שפשוט מונעת מאיתנו ליהנות מהילדים שלנו.
ההבדל בין אשמה "בריאה" לאשמה "רעילה"
לא כל אשמה נולדה שווה:
אשמה בריאה
קוראת כשיצאנו מהערכים שלנו (למשל, אמרנו משהו פוגע באמת). היא דוחפת אותנו לבקש סליחה ולתקן. זהו רגש מצמיח.
אשמה רעילה
זו אשמה על דברים שאין לנו שליטה עליהם, או על עצם היותנו אנושיות (אשמה על עייפות, אשמה על עבודה, אשמה על כך שגם לנו יש צרכים). זו אשמה שרק שואבת מאיתנו אנרגיה בלי שום יכולת תיקון.
"מס רגשות האשם" - למה אנחנו עושות את זה לעצמנו?
הורות מודרנית מלווה בסטנדרטים בלתי אפשריים. אנחנו מנסות להשוות את ה"מאחורי הקלעים" המבולגן שלנו ל"פרונט" המלוטש של אחרות באינסטגרם.
האמת היא: אשמה היא לעיתים קרובות הדרך שלנו לנסות "לשלוט" במציאות. אם אני מרגישה אשמה, זה אומר שכאילו היה בידי הכוח לעשות את זה מושלם ופספסתי. הוויתור על האשמה הוא בעצם ויתור על פנטזיית המושלמות.
איך משחררים?
מבחן "החברה הטובה"
כשהקול הפנימי צועק עלייך "איזו אמא את, שוב איבדת סבלנות!", תשאלי את עצמך: האם הייתי אומרת את המילים האלו לחברה הכי טובה שלי? אם התשובה היא לא - אל תגידי אותן לעצמך.
תיקון במקום ייסורים
במקום לשקוע ב"אני לא בסדר", עברי לפעולה. צעקת? לכי לילד, תגידי: "סליחה שצעקתי, הייתי עייפה וזה לא היה קשור אליך. אני אוהבת אותך". זהו. התיקון משחרר את האשמה.
רשימת ה"יש"
בסוף היום, המוח שלנו הולך אוטומטית למה שלא הספקנו או איפה טעינו. הכריחי את עצמך לכתוב שלושה דברים טובים שקרו היום. אפילו אם זה רק "הכנתי להם כריכים" או "חיבקתי אותם לפני השינה".
בואי נחליף את האשמה באחריות
אשמה מסתכלת אחורה ("למה עשיתי את זה?"), אחריות מסתכלת קדימה ("מה אני עושה עכשיו?").
כשאת מחליפה את המילה "אשמה" במילה "אחריות", הכובד יורד. את לא אשמה שאת עובדת שעות ארוכות - את אחראית לספק למשפחה שלך פרנסה וגם להקדיש להם זמן איכות כשהוא מתאפשר.
נכון שזה כבר נשמע טוב יותר?
טבלת "מחשבה מחדש" (Reframing)
המחשבה האשמה...
"אני אמא נוראית כי איבדתי סבלנות"
המציאות האנושית...
"אני אמא עייפה שהגיעה לקצה, אני צריכה לנוח כדי לחזור לעצמי"
המחשבה האשמה...
"אני אשמה שהילד בוכה בגן"
המציאות האנושית...
"הילד שלי עובר תהליך של פרידה, ואני כאן כדי לתמוך בו בקושי הזה"
המחשבה האשמה...
"אני אשמה שאני רוצה זמן לבד"
המציאות האנושית...
"אני בן אדם, והזמן שלי לבד מאפשר לי להיות אמא נוכחת יותר אחר כך"
לסיכום -
הילדים שלך לא צריכים אמא קדושה
הילדים שלנו לא צריכים אמא ללא רגשות, ללא טעויות וללא עייפות. הם צריכים אמא אמיתית. אמא שטועה, מבקשת סליחה, וקמה בבוקר כדי לנסות שוב. ברגע שתפסיקי להילחם באנושיות שלך, האשמה תאבד מהכוח שלה.
זכרי: אשמה היא שודדת של שמחה. אל תתני לה לגנוב לך את הרגעים היפים שיש לך עם הילדים שלך כאן ועכשיו.