איך מדברים עם ילד
על רגשות קשים?
כשילד חווה רגש קשה כמו: קנאה, עלבון, פחד או אכזבה. הנטייה הטבעית שלנו כאימהות היא להיכנס למצב של פתרון בעיות.
אנחנו רוצות להצחיק אותו כשהוא עצוב, או להסביר לו למה אין סיבה לפחד. אבל האמת היא שילדים לא צריכים שנתקן להם את המציאות - הם צריכים לדעת שהרגש שלהם לא מפחיד אותנו, ושיש להם מקום בטוח להניח אותו.
הטעות הכי נפוצה היא ביטול רגש מתוך אהבה
משפטים כמו "אל תבכה, זה שטויות" או "אין לך מה להיעלב ממנו" מגיעים ממקום טוב של רצון להגן, אבל הם משדרים לילד שהרגש שלו "טועה".
כשאנחנו מבטלות את הרגש, הילד נשאר לבד עם הסערה הפנימית שלו, בתוספת התחושה שמשהו בו לא בסדר כי הוא מרגיש כך.
קבלו ממני כמה משימות שאפשר ליישם כבר מהיום:
"תיקוף" (Validation)
לפני שמחפשים פתרון, צריך לתת שם לרגש. ברגע שהילד מרגיש מובן, מערכת העצבים שלו נרגעת. הוא כבר לא צריך "לצעוק" את הרגש (בהתנהגות או בבכי קיצוני) כדי שתבינו אותו.
לדוגמא? "אני רואה שאתה ממש מאוכזב שהמשחק נגמר", או "זה באמת מעליב כשהחבר אומר מילה לא יפה".
להיות "מיכל" (The Container)
אחד התפקידים הכי חשובים שלנו הוא להיות המקום שבו הרגש יכול לקרות בלי שהתקרה תיפול.
לא להיבהל
אם הילד אומר מילים קשות, זכרי שזה הרגש שמדבר כרגע.
נוכחות שקטה
לפעמים הכלי הכי חזק הוא פשוט לשבת לידו על השטיח, להציע חיבוק ולתת לגל לעבור. הנוכחות שלך אומרת: "אני כאן איתך בתוך החושך, ואני לא מפחדת".
אז איך נעודד שיחה בלי ללחוץ?
שיחות נפש יזומות (תלוי גיל) יכולות להרתיע ילדים. הנה דרכים עוקפות ליצירת קירבה:
בזמן פעילות
דברים יוצאים בקלות רבה יותר תוך כדי נסיעה, משחק או ציור. כשאין קשר עין ישיר ומאיים, קל יותר לדבר על מה שבלב.
שיתוף אישי
"גם לי היה רגע היום שהרגשתי קצת בודדה". כשאת משתפת ברגשות שלך, את נותנת לו לגיטימציה לשתף בשלו.
טבלת "במקום זה תגידי את זה"
במקום להגיד...
"זה לא כזה נורא, הכל בסדר"
נסי להגיד...
"זה באמת נשמע רגע ממש קשה"
למה זה עדיף?
זה נותן תוקף לחוויה האישית שלו.
במקום להגיד...
"תפסיק לבכות, אתה כבר גדול"
נסי להגיד...
"אני כאן איתך, תבכה כמה שצריך"
למה זה עדיף?
זה מלמד שבכי הוא פורקן לגיטימי ובריא.
במקום להגיד...
"למה עשית את זה?!"
נסי להגיד...
"מעניין מה הרגשת באותו רגע..."
למה זה עדיף?
זה מעודד התבוננות פנימית במקום התגוננות.
לסיום -
תהיו העדים של החוויה שלהם
בסופו של דבר, לדבר על רגשות קשים זה לא אומר למצוא פתרון קסם. זה אומר להיות העדה של הילד שלך. להגיד לו במילים או בנוכחות: "אני רואה אותך, אני מרגישה אותך, ואני יכולה להחזיק את זה יחד איתך".
כשהילד לומד שהרגשות הקשים שלו לא מבריחים אותך, הוא לומד שהוא חזק מספיק להתמודד איתם בעצמו. הוא לא צריך שתהיי פסיכולוגית, הוא רק צריך שתהיי שם.